יובל הררי
סיפור קטן על ביתני שמירה גדולים
פעם, לפני שנים רבות, כשהייתי ילדה קטנה, הייתי מחכה בהתרגשות שמישהו שאני מכירה יקבל תורנות שמירה בבוטקה (אם אתם שואלים מה זה בוטקה, אז סביר להניח שלא גדלתם בקיבוץ, במושב, או באיזה כפר או ישוב של אנשים שיש להם מלא כסף), אבל אני כן. באיזה מהם? אולי אגלה לכם בסוף הסיפור. עוד לא החלטתי.
מה הם בעצם ביתני שמירה? ביתני שמירה הם כמו בתים קטנים, שיש בהם כמעט הכל, כי מי שנמצא שם, בדרך כל מגיע לכמה שעות טובות. בבוטקה אצלנו הייתה טלוויזיה, מטבח קטן עם צ'יפסר, קומקום חשמלי, מקרר, מזגן ומאורר, שני כיסאות וכיריים חשמליות. נראה לי שיה בו גם מקום למיטה, רק שלא הייתה מיטה, כי מי שנמצא בביתני השמירה – אמור לשמור ולא לישון.
אלה שקיבלו את הזכות, להיות בביתני השמירה במקום שאני גדלתי, הם בדרך כלל אלה…שהכי אהבתי להיות בחברתם. למה? כי הם גם ככה היו שם, ולא הייתה להם ברירה אחרת, ולא הייתה להם את האופציה לצאת מביתני השמירה…ואז יכולתי לפטפט, ולפטפט, ולפטפט כי היו לי מלא פטפוטים במוח שביקשו שמישהו יקשיב להם.
והם – אלה שהיו בביתני השמירה לא יכלו לברוח. תקעתי אותם טוב טוב, אבל במקביל, הם גם תמיד הודו לי כי העברתי להם את הזמן במקום שישתעממו להם במשך שעות ארוכות, יפתחו ויסגרו את השער של המקום ויחכו שיגמר הזמן כדי שיוכלו כבר ללכת הביתה, וגם כי הרבה יותר כיף לאכול ביחד כשרעבים.
אז בבוטקה אצלנו, היה שמח בכל פעם שהלכתי לבקר.
אחרי שגדלתי כבר מצאתי אנשים אחרים, שישמחו לשמוע את הפטפוטים שלי, ולא ירצו לברוח, ואפילו…ישלמו לי על כסף – אבל זה כבר סיפור אחר.
בחיי עברתי מלא ביתני שמירה – היו ביתנים גדולים וקטנים, מלאים וריקים, מרובעים ומלבניים ולכולם מכנה משותף אחד – בכולם היה תקוע…שומר.
אחד אחד ביקרתי אותם, כל יום עברתי לביתן אחר, כדי שהשומר מהבוטקה של הישוב השכן – לא יקנא.
היו לי מספיק פטפוטים לכולם.
